top of page
  • תמונת הסופר/תיונתן לוקימסון

אגדת הל"ה - בעקבות דני מס ומחלקת ההר

לפני 75 שנים יצאה בלילה קר שבין ה15 ל16 בינואר, מחלקת ההר, המחלקה מנתה 38 חיילים ומטרתה הייתה להביא סיוע אל גוש עציון הנצור, היציאה תוכננה במקור ליל ה14 בינואר.

לצורך הקמתה של היחידה אוחדו שתי כיתות אחת של הפלמ"ח ואחת של אנשי החי"ש (חיל השדה של ההגנה), הציוד נאסף התחמושת חולקה ורק ברגע האחרון התברר שלשני אנשי חי"ש חסר נשק, על כן הוחלט להשאירם מאחור. באותו הלילה (14/1) בוצע ניסיון יציאה לגוש מירושלים, אולם בדרכם לכיוון נחל רפאים נתקלו הלוחמים במחסום אבנים ובעקבות עיכוב בירידה החליטו לחזור לאחור ולנסות לצאת למחרת מכיוון היישוב הר טוב.

למחרת בלילה יצאו הלוחמים בפיקודו של דני מס, מפקד הגוש בעברו, לדרך, בדרככם דרומה מבית שמש, ליד זנוח נוקע ישראל גפני את רגלו ומתקשה ללכת, בעקבות זאת פוקד דני מס על אורי גביש ומשה חזן לחזור ביחד עם גפני לאחור. מכאן ממשיכים 35 הלוחמים בדרכם אל הגוש עד לנפילתם באתר המכונה גבעת הקרב נ.ג 573. בסיכומו של עניין אף אחד מחברי המחלקה לא נותר בחיים, והסיוע המיוחל לא הצליח להגיע עד לגוש עציון, אבל אני מקדים את המאוחר, אולם מאחר והסיפור הגבורה מוכר ומפורסם, נתרכז הפעם בדני מס.


דני מס נולד ב19/10/1923 בגרמניה, משפחתו עלתה ארצה בשנת 1933, כאן הקים אביו את הוצאת הספרים "ראובן מס" (הפעילה עד היום), במשך שנים התגוררה המשפחה בשכונת טלביה, וראובן מס הפך למוכתר היהודי של השכונה. בהמשך התגייס דני מס לאצ"ל ולאחר מכן עבר לפלמ"ח. לאחר קבלת החלטת האו"מ על חלוקת הארץ מונה דני מס לתפקיד מפקד גוש עציון שאותו מילא עד ה12/1/48 ואז הוחלף על ידי עוזי נרקיס, כמה ימים לאחר מכן, יצא דני מס עם הל"ה בדרכם לגוש עציון ב16/1/48 ונהרג בקרב הגבורה שהתנהל בדרכם.


קצת מוזר להגיד את זה אבל דני מס היה ל"חייל מספר אחד בצה"ל" כאשר המספר האישי שלו הוא 170001, כאשר הקידומת 17 מציינת כי הוא "חוייל לאחר מותו".

אולם מעבר לכל זה אני חושב שניתן ללמוד על דני מס מתוך קטע קטן שהשאיר אחריו: "אתמול סחבו אותי כמה חברה בערב לנשף. בדרך כלל אינני נוהג לבקר בכגון זה, אלא שהחלטתיבכל זאת לנסות פעם ולראות איך ומה זה. רקדו שם כל הזמן ריקודים סלונים. היות ואינני רוקד, גם בריקודים עממיים אינני אמן. ישבתי לי בנחת כל הזמן מן הצד, אבל לא השתעממתי אלא כעסתי ורתחתי. הסתכלתי בבחורים ובבחורות, ראיתי את הריקנות, הציניות וחוסר כל דאגה אלא לחיים הפרטיים, לקריירה משרדית וכיוצאה באלה. אני לא אבוא לקטרג על הנוער העירוני האדיש המשתמט וכו', כי אני יודע שיש גם אחרים, אולם אני יודע שיש הרבה והרבה כאלה, וזה מעורר תמיד כל מי מחשבות נוגות על הווי חיינו וחינוכנו כאן ובכלל. תחילה נתעורר בי החשק לקלק להם את הערב, להתחיל פתאום ויכוחים על הגיוס, לשאול בתמימות כביכול אם הם אינם יודעים על הנעשה בארץ... אלא שחזרתי בי. לא זו הדרך. סוף סוף אינני שולל מאיש את הזכות לשמוע ואפילו בזמנים כאלה... יש למצוא דרכים אחרות להגיע אליהם ואפשר להגיע אלא שזה דורש מאמצים רבים, סבלנות, ומפעם לפעם גם לחשוף את מקל החובלים הטמון בכיס..." (מתוך למד הא של אנדה עמיר פינקרפלד)




אולם הסיפור לא תם כאן, והוא ממשיך גם לאחר נפילתם של הל"ה. והפרק הזה שייך לחיים גורי, היושב באותו זמן בהונגריה בשליחות מטעם הפלמ"ח.

את הסיפור הראשוני על הל"ה קרא חיים גורי בעיתון אנגלי שנפל לידיו בעת העברת קבוצת פליטים יהודים לאוסטריה, בהמשך נודע לו על דרך אנשי הפלמ"ח על נפילתו של דני מס שאיתו עשה את קורס מפקדי המחלקות בג'וערה (גורי כמו מס יליד 1923).

לאחר שחזר אל דירתו בבודפשט, עוד לפני שכל הפרטים נודעו לציבור, תקוע אי שם בנכר כתב חיים גורי את השיר "הנה מוטלות גופותינו" בהמשך, מעיד גורי, "החלטתי שזה לא זה, אני זוכר את התנועה: מעכתי את הגיליון של כתב-היד והשלכתי אותו לעבר תנור הפחמים שהיה בחדר. הוא פגע בדופן, נפל ונשאר שם."

למזלו של גורי, ולמזלינו, את כתב היד מצאה בעלת הבית של גורי, אשר הייתה נשואה לסופר יהודי ועל כן הכירה את מצבי הרוח של האנשים הכותבים, לקחה את הדף והניחה אותו בחזרה על שולחנו של גורי, אשר החליט לעבור עליו שוב לשנות מספר פרטים, ובתום עבודת העריכה הקדיש אותו "לדני וחבריו" ושלח אותו לאברהם שלונסקי שהיה העורך של המוסך הספרותי של "על המשמר".

ומשם הכל היסטוריה.


אולם אני בטוח שלאלו שקראו את השיר, עלו מספר שאלות על דרך כתיבתו של השיר, כך לדוגמא באחד הראיונות שאל צבי צמרת את חיים גורי: "אשאל קצת בהעזה: היית רחוק מאוד; כיצד כתבת את השיר בגוף ראשון רבים?

חיים גורי: אני לא זוכר עוד מקרה שעשיתי דבר כזה כאילו המתים מדברים, ושאני אחד מהמתים. זה היה משונה וגם אילו הייתי נמצא קילומטר מהם. אני מייחס את את דרך כתיבתי למין טלפאתיה עמוקה ביותר, להזדהות מוחלטת, שיצרה אצלי הרגשה כאילו אני אחד מן הנופלים; לקירבה גדולה עם הארץ והלחימה בה."




בהמשך שואל צבי צמרת את חיים גורי על השורה התמוהה: "מהי בגידה עבורך? האם כניעה בשעה של לחימה חסרת סיכוי היא בגידה?"

על זה ענה חיים גורי:

"זו שאלה קשה מאוד... "לא בגדנו" פירושו עשינו "עשינו ככל שנוכל" - זאת אומרת ניסינו לעשות כל מה שאפשר. "לא בגדנו" כוונתנו כי עשינו כל מה שניתן לעשות כדי לבצע את המשימה שהוטלה עלינו ואם ביצענו אותה בשלמותה - אין זה מתוך כך שכוחותינו הנפשיים אזלו. הוכרענו בקרב. לחמנו בעוז-רוח עד נפל אחרון. בתת ההכרה אני חושב ששורות אלו קשורות בשירו של נתן אלתרמן "שני רעים יצאו לדרך" בשיר, שפורסם כמדומני ב1944, אומר המשורר "שני רעים יצאו לדרך, מי מהם ישוב בוגד". ושורת סיום השיר שחובר לה באותם ימים גם מנגינה הייתה "טוב למת, המת בדרך, משובו של הבוגד""

אולם מעל הכל מתנוססת תשובתו של חיים על השאלה: "כיום אין ספק כי הל"ה נלחמו עד כדור אחרון. איך ידעת בהיותך בבודפשט כי השורות "לא בגדנו. ראה נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתינו ריקה. --- עשינו ככל שנוכל עד נפל אחרון ולא קם" היו מדויקות כל כך?"


ואכן תשובתו של חיים גורי לשאלה היא מדהימה, אבל כדי לגלות אותה תצטרכו להגיע להדרכה בגוש עציון (או לפחות לחפש בכתובים).





(בתמונה המצורפת חיים גורי משמאל ערב מבצע עובדה (מתוך ויקיפדיה))

הנה מוטלות גופותינו/חיים גורי


בינתיים, אני מצרף לעיונכם את השיר:

ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.

פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.

כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.

ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.

לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,

לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.


ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,

ומפץ רימונים מקרוב ודליקה ואותות מבשרים סערה!

האמנם תטמינונו כעת?

הן נקום והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.

נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,

כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.


לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.

הוא זוכר מלותינו עד תום. עוד קניו לוהטים

ודמנו מותז בשבילים שעל - שעל.

עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם.

האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים

ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?


ראה, איזה לילה גדול ורחב.

ראה, פריחת כוכבים במחשך.

ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.


פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.

יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!

כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו.


הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.

אך הרוח עזה בהרים ונושמת.

והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.

עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.

תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.

אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.


Comments


bottom of page