על נפט איראני, יחמור פרסי ומסע ציד אחד

על רקע המלחמה עם איראן, זה הזמן להזכיר שלא תמיד היינו בכסאח עם האיראנים, למעשה עד פרוץ המהפכה בשנת 1979 (או כפי שקוראים לה האיראנים "מהפכת (חודש) בהמן 57 (1357))", היינו האחוקים של המזרח התיכון, דיפלומטים ישראלים יצאו לחופשה בטהראן ואחיו של השאה - נסיך איראן לצורך העניין, הגיע לכאן בשנות השבעים למסע ציד במדבר יהודה ובערבה.

היחסים עם האיראנים היו יחסים מוצלחים מבחינה כלכלית, כאשר ישראל קנתה נפט איראני מחד והאיראנים השקיעו בישראל מאידך.

בשנות החמישים הוחל בהקמת פרוייקט קצא"א (קו צינור אילת אשקלון) שהזרים נפט איראני מנמל אילת לנמל אשקלון, שממנו הוזרם הנפט גם לארץ וגם יוצא לאירופה.

בשנות ה70 איראן אף רכשה חלקת אדמה ברחוב רמז בתל אביב, כנראה במטרה להקים שגרירות במקום, אלא שהעסק לא יצא לפועל בגלל המהפכה. מכיוון שהקרקע שייכת עד היום בטאבו לאיראנים, לא ניתן לבנות עליו למעשה שום דבר, ולכן הוקם במקום גן ציבורי שניתן לבקר בו כיום.

אבל הסיפור הכי משעשע ומעניין (לפחות בעיני ולפחות עד שנגלה את כל הפעולות שהמוסד עשה באיראן), הוא סיפור הבאת היחמורים.

הקדמה לסיפור:

עד שנות ה20' יכלו המטיילים בארץ לראות פה ושם את יחמור הכרמל, למי שתוהה מה זה יחמור, תחשבו על במבי גדול וחמוד.

אולם בעקבות ציד לא מבוקר נכחדו היחמורים מנופה של ארץ ישראל, ונעלמו לנצח.

בשנות ה50' זוהה באיראן עדר של היחמור הפרסי (קרוב משפחתו של יחמור הכרמל שנחשב גם הוא לזן שנכחד), ומכאן טופחו היחמורים באיראן, כולל בעדר פרטי שהיה שייך לשאה של איראן, האיראנים שמרו בקנאות על היחמורים, והייצוא היחיד שאושר בזמנו היה לגן החיות בגרמניה, שאר הימורים נשארו בבית, אבל שנת 1976' הובאו לארץ זוג יחמורים מגרמניה להצגה בגני החיות הישראלים.

פרק א':

בשנות ה70' הגיע השאה האיראני למסע ציד בארץ ישראל, הוא חיפש יעל בעל קרניים גדולות במיוחד לתלות על הקיר, אבל לא מצא את מבוקשו.

במהלך הסיור הוא הגיע לביקור בחי בר ביוטבתה ושם הוא התלהב למראה קרניו של ראם שבע ימים והציע במקום לאברהם יפה, המנהל של החי בר, שני רכבים מפוארים בתמורה לראם.

יפה, קפץ על ההזמדנות, ויתר על המרצדסים וביקש במקום זה לקבל כמה יחמורים מהעדר המלכותי, השאה הסכים והעסקה לפועל.

רק שהביצוע התעכב בכמה שנים.

פרק ב':

בשנת 1979, מקבל יפה טלפון מאיראן שבו אומרים לו, תגיע לאיראן לקחת את היחמורים.

מכאן יש כמה גירסאות לסיפור, המועדפת עלי ולצורך העניין האמיתית לגמרי, כפי שסופרה לנו בקורס מורי דרך היא כזאת:

השליח הישראלי לענייני יחמורים: מייק ון חרבנברוק שעבד בחי בר של יוטבתה (לפי גירסה אחרת היה זה סוכן מוסד שנשלח לטפל בארוע), הגיע לאיראן בשביל לסגור את ההעברה נכנס למלון, התמקם בנוחות וחיכה לפגישה שהייתה אמורה להערך בנושא.

באמצע הלילה הוא מקבל טלפון שבו מודיעים לו שפרצה מהפכה באיראן, השאה נמלט ומטוס אלעל האחרון יוצא מטהראן בתוך שעה, ואם הוא לא יהיה על המטוס, שיהיה לו בהצלחה ויסתדר לחזור לארץ לבד.

הבחור תפס את התיק, סגר את המזוודה וטס ברכב לשדה התעופה.

בדרך עדר יחמורים חוצה לו את הכבישים, בלי לחשוב פעמיים, יצא מייק החוצה, תפס כמה יחמורים, בלי לבדוק האם מדובר בזכרים או בנקבות, גיל או כל פרמטר אחר, ובנסיעה מהירה הצליח להגיע עם היחמורים לטיסה האחרונה של אלעל בקו טהראן-נתב"ג.

פרק ג':

מאז עברו כמה שנים טובות, היחמורים התרבו בחי בר שהוקם בהר הכרמל ולפני כמה שנים החליטו לנסות להשיבם לטבע, חלק מהיחמורים שוחררו בכרמל, חלק הועברו לאיקלום בגן החיות התנ"כי ושוחררו בהרי יהודה, וברי המזל יכולים מדי פעם להבחין ביחמור בודד משוטט פה ושם בין הטרסות של הסטף, לחורשות הירוקות של שוויצריה הקטנה.

בתמונה: יחמור פרסי בגן החיות בגרמניה (ויקיפדיה)