top of page
  • תמונת הסופר/תיונתן לוקימסון

צל ומי באר

"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר

מי שסוכתו נופלת

חרש ייכנס בדלת

חרש ייכנס ועד עולם יוכל להישאר."

הסיפור שמאחורי מילות השיר צל ומי באר של יורם טהרלב מתחיל שנים רבות לפני שהשיר נולד, והוא מתחיל בלילה קר ואפל בחודש אוקטובר של שנת 1945. מאז פרסום הספר הלבן של מקדונלד בשנת 1939, נאטמו שעריה של ארץ ישראל בפני היהודים, מכסת העולים הוגבלה ל75 אלף איש בסך הכל, ושום דבר לא הצליח להזיז את הבריטים מעמדתם העיקשת. גם השואה שעבר העם היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה לא הצליחה לגעת בסנטימנט הבריטי, והיהודים שחפצו להגיע לארץ ישראל פנו אל העלייה הבלתי ליגאלית. אמנם מערך העלייה של המוסד לעלייה ב' רשם לא מעט הצלחות, אך לא חסרו גם כישלונות, כזה היה סיפורה של עליית 208 עולים שהגיעו רגלית מסוריה לארץ ישראל, לאחר הגעתם לכפר גלעדי פשטו הבריטים על המקום ולאחר שעצרו את העולים הבלתי ליגאלים הובילו אותם למחנה המעצר בעתלית.

ההחלטה שהתקבלה על ידי הבריטים הייתה, בהתאם למדיניות שנקטו עם אוניות המעפילים, להחזיר את העולים לארץ המוצא, דהיינו חזרה לסוריה, שם היו צפויים לעולים עונשי מאסר ארוכים, לעיתים בשילוב עם עבודות פרך. הנהגת הישוב החליטה להכניס את הפלמ"ח לפעולה ולהוציא מבצע חילוץ, לצורך כך נבחר הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של המג"ד נחום שריג והסמג"ד יצחק רבין. גוייס כוח של 250 איש ובמהלך מספר ימים הובא נשק לקיבוץ בית אורן הסמוך יחסית לעתלית. באותה העת הוחדרו אנשי פלמ"ח מחופשים למורים לתוך המחנה שהכינו את העולים, ונוטרים יהודים ששמרו במחנה דאגו לפגום את הנשק שהיה בידי השומרים הערבים. הפעולה עצמה תוכננה במהירות, והביצוע היה אמור להיות מהיר, תוך חצי שעה מרגע חיתוך הגדר היו העולים אמורים להיות על המשאיות בדרך לקיבוץ יגור, אולם כוונות לחוד ומציאות לחוד. בליל ה10 לאוקטוב 1945, הפעולה יצא לדרך. המשאיות אמנם הגיעו בזמן לכביש חיפה – ת"א, הגדר נחתכה לפי התכנון בשעה 01:00 אחר חצות, השומרים נכלאו בצריפיהם ללא יריה אחת. אבל העולים עצמם התעכבו, ההליכה הייתה איטית, האנשים לא הסכימו להיפרד מהציוד האישי שלהם ומהמזוודות, ומהלחץ מהגעת הפטרול הבריטי, החליטו שריג ורבין לשלוח את המשאיות ברגע שיגיעו אליהן ראשוני העולים.

שאר העולים נאלצו נצטוו לנטוש את הציוד האישי והחלו בעלייה המפרכת מעתלית לרום הכרמל בבית אורן, מהלך של כשמונה קילומטרים בשיפוע כולל של 600 מטר, מכיוון שבקבוצתו של רבין נשארו הילדים והזקנים, הוחלט לקחת את הילדים על הכתפיים ולתת לכוח המאבטח את המחנה לאבטח את העלייה במעלה ההר. לאחר הגעתם לרום הכרמל, החלה הירידה מצידו השני של ההר דרך נחל נחש המתפתל מעוספיא עד לקיבוץ יגור (בעקבות הסיפור, שונה שמו של הנחל לאחר הקמת המדינה ל"נחל מעפילים").

לאור שינוי התוכנית שהתבצע בשטח נוצר פער גדול בין העולים, מאה העולים הראשונים שהגיעו עם נחום שריג למשאית הצליחו להגיע לפנות בוקר לקיבוץ יגור, אך הקבוצה האיטית שהלכה עם רבין דרך השטח נתקלה בכוח בריטי (במהלך חילופי האש נהרג חייל בריטי אחד), והקבוצה מגיעה לקיבוץ יגור רק לקראת הצהריים.

רבין שמגלה שהבריטים נמצאים בשערי הקיבוץ מצליח להבריח את העולים לבתי התושבים.

על מנת לסייע לעולים, מארגן ארגון ההגנה שיירה של אוטובוסים המביאים לקיבוץ יגור לא פחות מ15 אלף יהודים, כולם ללא תעודות. בינתיים העולים החדשים החליפו בגדים, בזמן שחברי הקיבוץ דאגו להשמיד את תעודות הזהות האישיות שלהם, כך שלאחר שהבריטים פרצו לקיבוץ, הם מצאו את עצמם מוקפים באלפי יהודים כאשר בפיהם משפט אחד בלבד שאותו היו מוכנים לבריטים: "אני יהודי מארץ ישראל". כך שבסופו של דבר נאלצו הבריטים להרים ידיים ולוותר במקרה הזה, המעפילים נשארו בארץ.

מי שעד לכל הסיפור הוא יורם טהרלב בן ה7, המתגורר עם הוריו חיים ויפה טהרלב סיפר כי: "חברי הקיבוץ התערבבו בין העולים והעלימו אותם בתוך חדרי המגורים. גם בחדר המגורים הקטנטן של הורי התארחה במשך חודש עולה חדשה, עד שהרוחות נרגעו והיא הועברה למקום אחר בארץ. מי שסוכתו נופלת/ חרש ייכנס בדלת/ ותמיד יוכל להישאר."[1]

במקום אחר מספר יורם טהרלב כך: "קבוצת האנשים העייפים היורדים במורד הכרמל, ואנשי הקיבוץ הממהרים אליהם לסייע להם להתחבא, ואחר כך מארחים אותם בבתיהם למעלה מחודש ימים – נחרת בזכרוני כילד קטן והוא כנראה שהניע אותי לכתוב את השיר שנים רבות לאחר מכן."[2] כך למעשה נולד השיר " צל ומי באר".

בצילום יצחק רבין בשנת 1945 (ויקיפדיה) #הסיפורשמאחוריהשירים #יורםטהרלב, #העפלה, #פלמח

[1]http://www.taharlev.com/songs_selection_song_id_61.html [2]יורם טהרלב, איזו מדינה! – החוויה הישראלית בשירים, משרד הביטחון, 2008, עמ' 100.


ความคิดเห็น


bottom of page