שושנה שושנה...

"שושנה, שושנה, שושנה

ירח נישא אל ענן,

כמוהו אלייך, שושנה -

בים עוד יפליג קפיטן.

היה ים סוער, התורן חרק,

חרטום הספינה כמעט ונשחק,

אך יוסקה על כל העניין התגבר -

וזמר עליז כה זימר:

שושנה, שושנה, שושנה..."

במשך שנים תהו אנשים רבים מי היא אותה שושנה שעליה כתב חיים חפר את השיר המפורסם, היו שהציעו את שושנה ספקטר שהייתה מזכירת הפלמ"ח או את "שושנה" שדרנית המורס שהייתה אחראית ליידע את הפלמ"ח על הגעתן של האוניות, אבל הסיפור הוא הרבה הרבה יותר גדול, גדול למעשה ב500 טון מכל שושנה שאתם מכירים או כך לפחות מספרים:

לאחר סופה של מלחמת העולם השנייה, כאשר מתגלים ממדי השואה שעבר במהלכה העם היהודי, הופכת אירופה כולה למחנה פליטים אחד גדול, מעבר לחורבן שיצרה המלחמה, אלפי היהודים ששרדו את השואה, מנסים לחזור הביתה, לארץ ישראל, אך הבריטים, אדוניה של ארץ ישראל בהתאם למנדט שניתן להם על ידי חבר הלאומים (הארגון שקדם לאו"ם), נעלו את השערים, תוך מתן מספר זעום של אישורים (סרטיפיקטים) לטובת שורדי השואה.

מתוך כך מתארגנת באירופה תנועת ההעפלה המנוהלת ברובה על ידי המוסד לעליה ב', שהוקם עוד לפני תחילתה של המלחמה במענה לסגירת השערים על ידי הבריטים.בראש המוסד עמד שאול מאירוב – לימים אביגור.

לאחר השואה הגביר המוסד לעליה ב' את פעילותו, יחד עם ארגון הבריחה, הם קנו ספינות בכל רמת כשירות וכמעט בכל סכום, רוקנו את מתקני האיכסון והעמיסו עליהן את המעפילים בדרכם לארץ ישראל.רבות מהספינות נתפסו בדרך, אך חלקן הצליח להגיע אל חופי הארץ ולפרוק את המעפילים בחופים לא מוכרזים ולפזרם בין היישובים הסמוכים.

אחת מהאוניות האלה שהצליחו להבקיע את דרכן לחופה של הארץ הייתה שבתאי לוזינסקי.

שבתאי לוזינסקי, שעל שמו נקראה האוניה היה פעיל ציוני, ממפתחי תחום הבניה העברית בארץ ישראל וממקימי חברת אבן וסיד וסולל בונה.לאחר מלחמת העולם השניה, יצא לוזינסקי לשליחות באיטליה על מנת לסייע בתחום ההעפלה, אך נהרג בתאונת דרכים בדרכו חזרה מכנס שליחים שהתקיים ברומא, ולכן הוחלט לקרוא לאוניה הבאה היוצאת לארץ ישראל על שמו.

האוניה הזאת הייתה סוזנה או כך לפחות היא נחנכה, כנראה על שם אשתו של הבעלים הראשונים של הספינה שנרכשה ב1947 על ידי יהודה ארזי – מנהל הרכש והמפקד של הסניף האיטלקי של המוסד לעליה ב', ששינה את שמה של האונייה ל"שבתאי לוזינסקי".

לצורך התאמתה של האונייה להברחת המעפילים נבנו כ600 מיטות בסיפון התחתון, של האוניה, הובאו סירות הצלה שסיפקו מקום ל200 איש, ובסופו של דבר האונייה יצאה לדרך.

לאחר הפלגתה, נעצרה שבתאי לוזינסקי על ידי משטרת הנמל האיטלקית וקיבלה הוראה לחזור לנמל, הוראה שממנה היא התעלמה באלגנטיות והפליגה הלאה לדרכה אל הארץ המובטחת.

לאחר הפלגה קצרה ואין ספור התחמקויות מהבריטים, הצליחה האוניה להגיע ב13/3/1947 לחוף ניצנים על מנת להוריד שם את המעפילים לחוף, ערבים מסביבה שזיהו את הפעילות של אנשי הפל"ים הזעיקו למקום את הבריטים, אבל עד שאלו הגיעו, חלק מהמעפילים הצליחו להגיע ליישובים היהודים מסביב ולהשאר בארץ, האחרים גורשו בסופו של דבר לקפריסין.זה היה סופה של האוניה סוזנה – שבתאי לוזינסקי.

באותה התקופה כתב חיים חפר את השיר "שושנה", למי שעוקב אחר מילות השיר יגלה שיר העפלה, המספר סיפור שיכול היה להתרחש גם על הרבה אוניות אחרות, שמוליק הגוץ, הצבר שמגורש לקפריסין למרות שאינו נמנה על המעפילים, הקפיצה של הג'מעה (הפלמ"חניקים) להורדת המעפילים מהאונייה.אבל מעל הכל, המנהג של אנשי הפל"ים להרים כוסית ב13 וגם מאחורי זה ישנו סיפור, או כפי שנאמר בשיר:

"ב"שלוש עשרה" דן הרים עוד כוסית,

ולפתע הגיחו ספינות המשחית:

אך דני אמר: "מעלש, נסתדר"

וזמר עליז כה זימר:

שושנה, שושנה, שושנה..."

יהודה בן צור מספר על כמה מסורות למנהג הזה, אחת מהן אומרת שהקמת שראשוני הפל"ים עלו בפעם הראשונה על ספינה ב13 לחודש, אבל עדויות אחרות מספרות על מסיבה שנערכה כנראה ב13 לאפריל 1943, סביב הצלתם של כמה חבר'ה מאונייה שהתרסקה על הסרטון, ובאותה מסיבת הודיה.

בגרסה אחרת הייתה זו מסיבת פרידה משני חברי הפל"ים שנהרגו במהלך שירותם.

כך או כך, הוחלט להרים מדי חודש בחודש ב13 בו, כוסית לטובת הצלחת הפל"ים וחייליו, המסורת הזאת מופיעה בעוד מקומות, אבל האזכור החי ביותר למסורת הזאת השתמר בהקמתה של פלוגת הקומנדו הימי "שייטת 13" המוכרת והפעילה עד היום.