הילדה השלישית - כשאלתרמן ספד לאנשי הלח"י

אימוני חיילי ההגנה

"ממלכתיות" היא אחת המילים הכבדות שאני מכיר בשפה העברית, זאת מילה שדורשת הרבה מאוד מהאדם החפץ בה, יש כאן ערך, צורך ואמונה, לצד שפה וכמובן קוד התנהגותי נוקשה האומר לך מה מותר לך לעשות ואיפה עובר הקו שאסור לעבוד.

שאלת הדעות והגבולות, לא התחדשה רק בתקופה האחרונה, הדיון על גבולות הממלכתיות, קבלת המנהיגות והיכולת להתבטא נשקלו גם בתקופת המנדט הבריטי בזמן המאבק על המדינה שבדרך.

לעיתים המאבק על הגבולות, וצורת הפעולה הביאו לפרישה מארגון קיים והקמתו של ארגון "מתחרה" או לפחות ככזה שפועל לצד הארגון הראשון, כך בעולם המושגים של תקופת המנדט זכו חברי ארגון האצ"ל (שפרש מההגנה בשנת 1931) והלח"י (שפרש מהאצ"ל בשנת 1940) זכו לכינוי "הפורשים".

אחד מאלו שהתגייסו למאבק כנגד ארגוני הפורשים היה נתן אלתרמן. שזכה לטור קבוע בעיתון דבר בשנת 1943, וניצל אותו למתן דרור למחשבותיו והגיגיו ומתן קול רם וברור לאג'נדה של אנשי הפלמ"ח וההגנה.

מתוך כך ניתן להבין גם את התנגדותו של אלתרמן לארגוני הפורשים, שוברי השורות שסרו מהממלכתיות המצופה מארגוני המאבק כאשר החליטו לצאת לדרך עצמאית ומחוץ לגבולות שקבעה ההנהגה המדינית של העם היהודי היושב בציון.

כך בעקבות ההתנקשות של אנשי האצ"ל בלורד מוין - שר המושבות הבריטי שהיה אחראי על המזרח התיכון, כתב אלתרמן את השיר פוליטיקה של פיסטולים, שבו הוא כותב על הנזק שנגרם כתוצאה מההתנקשות:"נצטרך להצניע תביעות וקטרוגוקריעת שערים לגולה חשובה.נצטרך לטלגרף תנחומים לפרוקולבקש ממצרים סליחה.

ובמקום לעמוד מאשים ושופטמול עמים – זאבי ערבות,יוכרח ויצמן לקוםולהכות על חטאבצל משרד המושבות"

סמל ארגון האצ"ל

בשיר ביקורת נוספת שנקרא "רק כך", על שם סיסמת האצ"ל, דורש אלתרמן מההנהגה היהודית לקחת את העניינים לידיים ולכפות את הממלכתיות על ארגוני הפורשים: "לא אחד מתפעל:"מה אמיץ הקומץ!" -אך אתה השומע זאת, דע היטב, כי האיש המהלל כל גילוי של אמץ בכל עת וצורה זה האיש מוג הלב....

... ובמקום להניח לזר בלעדינו לערוך את הציד באש ובדם, נרסן את פורעי המחנה בידינו, ונלמד לעשות ולחשוב כעם.

השיר, דרך אגב, אף פעם לא פורסם מכיוון שהוא לא עבר את הצנזורה הבריטית.

סמל ארגון הלח"י

אבל בין כל השירים האלה היה גם שיר אחד שונה, הספד לאנשי לח"י שנפלו בקרב כנגד הבריטים אשר פשטו בבוקר ה12 בנובמבר 1947 על בית מסתור של אנשי הלח"י בפרדס ליד רעננה. אלתרמן קרא לו "הילדה השלישית".

הסיפור שלנו מתרחש כאמור בבוקר ה12 לנובמבר 1947, באותו הבוקר באחד הפרדסים שהיה סביב רעננה ישבה חבורה של נערים שהגיעו למקום על מנת ללמוד להשתמש בנשק.הבית המבודד בלב הפרדס שימש כאחד מבתי המסתור של הלח"י, באחד החדרים נחצב בור והוצבה בתוכו חבית ברזל שתשמש כסליק, השדות מסביב סיפקו שדה ראיה נוח לשומרים, וחלק מאנשי הלח"י אף הפכו את המקום למרכז הכשרה.

המראה מחלון הבית בפרדס ברעננה

באותו הבוקר, בזמן שהחבורה התאמנה על פירוק והרכבת הנשק הגיעו למקום, בעקבות הלשנה של אנשי משפחת שובקי שגרה בסמוך לרעננה, משאיות מלאות בחיילים בריטים.השומר שזיהה את החיילים מגיעים צעק "כלניות", אולם חבורת הנערים והנערות שישבה בתוך החדר, משום מה החליטה לא להחביא את הנשק אלא להציגו בגאווה, למרות שלפי עדותה של אחת מבנות החבורה, הם לא ממש ידעו לירות.כאשר הבריטים כיתרו את הבית, הם לא נתנו לחבורה סיכוי ופתחו באש, בתגובה יצאה החבורה מהחלון בניסיון לברוח. למרות זאת הבריטים לא עצרו את האש וירו בבורחים.

כתוצאה מהירי נהרגו במקום חמישה אנשי לח"י: יצחק מוסקוביץ' (יגאל) שהיה מפקד הקבוצה, שרה בלסקי (חמדה), לאה גינצלר (רות) שלום מחרובסקי (אריאל) ויהודית כהן מגורי (אורה) שמתה מפצעיה בבית החולים ו4 חברים אחרים ביחידה נעצרו ונשפטו למאסר עולם.

יהודית כהן מגורי

הארץ כולה רעשה בעקבות האירוע, אנשי הלח"י יצאו למסע נקמה קשה שכלל חיסול של המלשינים ממשפחת שובאקי, וכן סדרה של מבצעים קטלניים כנגד הבריטים, בין השאר פרסמו אנשי הלח"י כרוז שבו נכתב בערבית: "הבריטים השנואים עלינו ועליכם עומדים לעזוב את הארץ בבושת פנים אף על פי כן לא חדלו חלק מהיהודים והערבים לשרת אותם. עם המשרתים האלה נמצאת משפחת שובאקי הגרה בין רעננה והרצליה. אנשיה הביאו את הבולשת הבריטית לבית שבו התאמנו לוחמינו בנשק. הם שמשו מורי דרך לצבא הבריטי אשר הרג חמישה מחברינו בתוכם ארבע בנות

צעירות...הננו קוראים לאחינו הערבים שירחיקו מקרבם את הבוגדים השכירים המבקשים לעורר שנאה בינינו ובניכם למען ימצאו הבריטים תירוץ להשאר בארצנו בתור שומרי שלום. הו ערבים! הזהרו מבוגדים! מוות לאוייב הבריטי! מוות לשכיריו - יהודים וערבים - הבוגדים בעמם."

הכתבה העוסקת בנקמת אנשי הלח"י במשפחת שובאקי

במקרה הזה גם אלתרמן, שכמו שנכתב למעלה היה מתנגד קשה לארגוני הפורשים פרסם שיר שניתן לראות בו, בין הספד להרוגים מצד אחד וביקורת קשה על המגייסים שהסכימו לגייס נערים ונערות צעירים למחתרת (אם זאת חשוב לציין שגם בהגנה היו בני נוער רבים שגוייסו ושרתו הרבה לפני שמלאו להם 18 שנים).לשיר הזה הוא קרא "הילדה השלישית" על שמה של יהודית כהן שנפטרה מפצעיה:

הילדה השלישית/נתן אלתרמן

הילדה השלישית - כך מוסר העיתון -

מפצעיה בלילה גוועה. חרישית

היא מוטלת עכשיו על רצפת הבטון.

הילדה השלישית

...

...

מה יכולה לעשות

מול שורת קלעים

עת הטיחה בה אש הפלוגה השלמה

היה היתה מוכרחה - חברי החיים -

על פניה לפול לבנה מאימה.

מה יכלה לעשות

מול ישוב רב דעות.

מול כולנו, מול כל הקהל הרגיל

שקרא לה פורשת, בוגדת ועוד -

אך העיר שמא אף-על -פי-כן היא

תועיל?...

אינני מכיר עוד מקרים שבהם חלק אלתרמן כבוד דומה לאנשי האצ"ל והלח"י, שנחשבו בעיניו כבוגדים בממלכתיות שנדרשה באותו הזמן.

את סיפורה של הילדה השלישית שמעתי לראשונה מפיו של אחד מאחייניה של יהודית כהן מגורי שהיה אצלי באחת ההרצאות על שירי מלחמת העצמאות.

לצורך כתיבת הפוסט נעזרתי באתר של מורשת הלח"י. בספר הטור השמיני של מרדכי נאור. ודף ויקיפדיה העוסק ברצח ילדי רעננה.