קרב התאג"ד

זהו סיפור של קרב בתוך קרב, על מלחמה גדולה וגבורה בלתי נגמרת.

בזמנים כאלה, בחירת המילים אינה פשוטה, ולמרות שיבוא הזמן לספר על מעשי הגבורה והאותות והצל"שים שינתנו על השנתיים האחרונות, אני כותב כאן על מלחמה אחרת, כזאת שגם הכתה את עם ישראל בתדהמה, מלחמת יום הכיפורים.

ב15 באוקטובר יצא צה"ל למבצע "אבירי לב", מטרת המבצע הייתה לצלוח את התעלה ולהעביר את זירת הקרב מהשטח שלנו אל השטח המצרי, לבמצע יצאה אוגדה 143 תחת פיקודו של אריאל שרון אשר קיבל לצורך הביצוע שלוש חטיבות שריון, חטיבת צנחנים ושני אגדים של תותחנים, וכן יחידות הנדסיות לצורך ביצוע הצליחה.

לאחר הצבת ראש הגשר בצד המצרי, יצא ב17 לאוקטובר פלוגה של הצנחנים עם כוח עזר של שני טנקים ביחד עם התאג"ד (תחנת איסוף פצועים גדודית) אל עבר הכפר סרפאום, במטרה לפגוע במוצב המצרי שהשקיף וסייע למצרים לטווח את ראש הגשר הצה"לי, כבר בתחילת הקרב היה ברור שלמצרים ישנו כוח עדיף במקום, הטנקים והזחל"מים נפגעו במהרה ויחידות נוספות נשלחו לחלץ את הכוח שנכנס לקרב הקשה.

כך מתואר הקרב בספר צליחה, 60 שעות באוקטובר: "מכאן ואילך הפך הקרב לסיפור של הישרדות וחילוץ. החוליות היו ברובן מכותרות ולחמו איש לנפשו ולחולייתו. חוליית הלחימה הקדמית בפיקודו של סרן אסא קדמוני תפסה חצר בין שני בתים. במהלך הקרב נפצעו עמיתיו, וכך, מוקף במאות מצרים, לחם קדמוני לבדו במשך ארבע שעות שבמהלכן דילג בין עמדות, אסף מחסניות מחבריו הפצועים, ירה, הטיל רימונים ושיגר טילי נ"ט. קדמוני השמיד שתי משאיות שבהן חיילים מצרים ובלם את התקדמות המצרים עד להגעת כוח החילוץ. כאשר הגיע אליו הכוח המחלץ, נשארו באשפתו כדורים מעטים בלבד. לימים עוטר קדמוני בעיטור הגבורה על לחימתו. ייתכן ששהתנסות הקשה שעבר דחפה אותו לעמוד בראש תנועת המחאה שלאחר המלחמה ולמשברים הנפשיים שליוו אותו כל ימי חייו הקצרים"."

בשורה התחתונה אני יכול לציין שהקרב על הכפר סרפאום נכשל במיקרו אך הצליח במאקרו, המוצב המצרי לא נכבש, אבל ההתקפה על המקום הביאה את המצרים לפרשנות שגויה של המצב, פרישת כוחות מחודשת שאיפשרה לישראל לנצל את הרגע ולדחוף קדימה.

בחזרה לסרפאום, התאג"ד של גדוד 582 תחת פיקודו של סרן ד"ר נפתלי, פורס עמדה לקבלת פצועים למקרה הצורך, וכך הוא מתאר את הארוע: "בערך קילומטר אחד לפני סרפיאום הייתה גבעה שדרך עפר חצתה אותה, שם ניצב לו מוצב מצרי", מספר ד"ר הדס: "פרסנו את התאג"ד, ונפרסנו על הדרך כך שהמוצב שימש לנו מסתור. הלילה ירד. סידרתי את כולם לשמירה על הגבעה, וקבעתי שאני שומר ראשון ושמחליפים משמרות בכל עשר דקות. כשנגמרה המשמרת הראשונה, אני והחובש שלי, אילן ויינר, ירדנו להעיר את האחרים והלכנו לישון. כשהתעוררתי בבוקר, ראיתי שכולם מסביבי ישנים, כולל השומרים. עליתי על הגבעה ולחרדתי הרבה ראיתי 14 חיילי כוח קומנדו מצרי, חגורי חגורות אדומות עם סמלי 'השדים המעופפים', מטפסים עלינו.

מיד הערתי את כולם בצרחות והתנפלנו על המצרים ממש ברגע האחרון. הם זרקו עלינו רימונים, אבל למרבה המזל הם פגעו בגבעה והתגלגלו אליהם בחזרה. עם הרימונים שלהם והיריות שלנו, רובם נהרגו. ואלה מביניהם שרק נפצעו, סירבו בתוקף לסחוב את עצמם לאחור, כי הם פחדו שנהרוג אותם ברגע שיפנו את הגב. דווקא ברגע ההוא חשבתי לעצמי: 'אלוהים, אני עושה מה שאני מבין ומה שאני רואה לנכון', ובלי להסס החלטתי שאני פותח את התאג"ד ומתחיל לטפל במצרים". (אתר הגבורה)

על פעילותו בכפר סרפאום קיבל נפתי הדס את עיטור המופת, לצידו קיבלו סמל משה בן נון שנפל באותו הקרב את אות המופת וסרן אסא קדמוני את עיטור הגבורה.

שרידי גשר הגלילים כפי שצילמתי אותם באחד מבסיסי צה"ל לפני כשנתיים

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.