השנה היא 332 לפנה"ס ואלכנסדר הגדול כובש את ארץ ישראל מידי הפרסים ומתחיל הלכה למעשה את התקופה ההלניסטית (יוונית) במזרח התיכון.
עדות מעניינת למפגש בין חכמי בית שני לאלכסנדר מוקדון אנחנו מקבלים במכת יומא, ששם מסופר על כך שבכ"ה בטבת ציינו יום טוב של הר גריזים.
הסיפור הוא על כך שהכותים (השומרונים) ניסו לשכנע את אלכסנדר הגדול להחריב את המקדש בירושלים.
כששמע על כך שמעון הצדיק, יצא למסע שנמשך כל הלילה מירושלים למעבר אפק (היום מבצר אנטיפטריס), ושם פגש באלכסנדר הגדול, כאשר ראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, ירד מסוסו והשתחווה לפניו.
כאשר שאלוהו כל הסובבים, למה מלך גדול כמוהו משתחווה בפני הכהן היהודי ענה: "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי".
לאחר מכן השתנתה המציאות ובמקום להרוס את בית המקדש בירושלים נהרס המקדש השומורני בהר גריזים.
כעשר שנים לאחר מכן, אלכסנדר הגדול נפטר בעת מסעו לכיבושה של הודו, כנראה מסיבוך של מחלת הטיפוס.
בכל מקרה לאחר מותו התפרקה האימפריה הגדולה שבנה וברחבי העולם החלו מלחמות ירושה, כאשר כל אחד ממפקדיו הצבאיים מנסה לתפוס כמה שיותר שטח, המלחמות האלה נודעו כמלחמות הדיאודוכים.
בסופו של דבר, חולקה האימפריה לארבעה חלקים, כאשר בכל הנוגע לארץ ישראל זאת נשארה במחלוקת בין בית תלמי ששלט על מצרים לבין בית סלווקוס ששלט מסוריה.
וכך הגענו למצב שבו השלטון המרכזי בשנת 167 מתרכז בבית סלווקוס, כאשר על הכס יושב אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס), אשר כבש את ארץ ישראל מידי בית תלמי.
על כך הכהן הגדול יושב יאסון, שקנה את הכהונה הגדולה על ידי מתן שוחד לאנטיוכוס.
ובכפר הקטן מודיעין מתכנסת משפחתו של מתתיהו הכהן על מנת לדון במצב הפוליטי בארץ.
עד כאן להיום, בפוסט הבא נספר מה בדיוק חגגו החשמונאים ולמה חג החנוכה נמשך שמונה ימים.
עד אז חג אורים שמח.
בתמונה מטבע של אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס, ויקיפדיה.
מכאן אנחנו קופצים ישירות לשנת 168 לפנה"ס, כאשר אנטיוכוס הרביעי - אפיפאנס, יוצא למלחה על מצרים, בדרך חזרה לסוריה הוא שודד את בית המקדש על לממן את מסע המלחמה שלו, ובהמשך הוא מטיל גזרות דתיות, כאשר מטרתו היא לאחד את מלכותו תחת דת אחת. בין גזרות אנטיוכוס, ניתן לראות בספר מקבים גם את האיסור על המילה - עניין שנתפס כתועבה בעיני היוונים שהעריצו את הגוף השלם, גזרה על השבת, איסור הקרבת קורבנות, הצבת "שיקוץ" - פסל בבית המקדש ועוד.
"בימים ההם כוהן היה בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב בירושלים והוא יושב בהר מודעית, ויהיו לו חמישה בנים...", כך מתחיל סיפורו של מתתיהו ובניו, סיפורי קרבות, ניצחונות והפסדים אולם בסופו של דבר הם מבקיעים את הדרך לירושלים ומצליחים לטהר את בית המקדש. לאחר טיהור המקדש חוגגים המקבים באיחור מה את החג האחרון שלא ניתן היה לחגוג ומעלים את הקורבנות של חג הסוכות, להזכירכם, חג סוכות נמשך שבעה ימים + שמיני עצרת, סה"כ שמונה ימים, מכאן ואילך יחגג חג החנוכה בהתאם לחג הסוכות שחגגו המקבים ולכן גם החג יימשך שמונה ימים.
אולם מילא החשמונאים חגגו שמונה ימים את חג הסוכות, מה לנו ולהם, ולמה אנחנו ממשיכים לחגוג את החג 2200 שנים לאחר מכן? לשם כך אני מביא לכם את דבריו של הרמב"ם בקיצור: "בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות;... וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני." למעשה אנחנו לא חוגגים את חג הסוכות במועד ב', האמת היא שגם נס פך השמן הוא משני, למעשה חג החנוכה היא חג העצמאות. זו היא מהותו האמיתית של חג החנוכה, ובמשך אלפיים שנות גלות הנרות הללו שהדליקו בפולין, ברוסיה, עיראק ומרוקו, היו שביב של תקווה לגאולה, לכך שפעם הייתה כאן מדינה ואולי יום יבוא וגם אנחנו נזכה. מאז קמה המדינה, האתוס השנה מ"על הניסים" ל"נס לא קרה לא לנו, פך שמן לא מצאנו". אבל עדיין כאשר תלכו לטייל בסמטאות השכונות בכל עיר ועיר, עדיין תזכו לראות חנוכיות לרוב, לזכר אותה עצמאות. ובאשר לנו, אני אסכם את הסיפור במילותיו של אפרים קישון: "זאת הארץ היחידה שבה לא סומכים על הנס, מתחשבים בו."
חג אורים שמח.