יומם ולילה - תוהו ובוהו. ארטילריה רועמת ניחר גרונה. שולח רומל קצין גבוה לקרוא לקניג: היכנע!"
גדולתו של אלתרמן, היא לא רק בחיבור המילים, לא רק החריזה היא שעושה את הסיפור, ואלתרמן עם מוחו המושחז כתער, יודע לקחת משפט משפט אחד מתוך סיפור "סתמי" המופיע בעיתון ולהפוך אותו בניתוחו לזהב ספרותי טהור.
כך גם בסיפורו של השיר הזה, אשר נכתב בעקבות הקרב על ביר חכים, כאשר רומל צר על צבא צרפת החופשית, מצור ארוך של 16 ימים, בעליונות מספרית בולטת, ושולח ב2/6/1942, נשלחים שני חיילים איטלקים מהצבא של רומל לקרוא לקניג להכנע. החיילים שנכנסים מכוסי עיניים למטה של קניג חוזרים אחרי כמה זמן עם "תשובה נמרצת שאינה ראויה לדפוס".
וכאן אלתרמן, לוקח את הסיפור הזה, ומחברו ביחד עם סיפור המלחמה למוסר השכל מאוד חשוב ביחס העולם להיטלר ודרישותיו אי שם בשנת 1938, במסגרת הסכם מינכן והניסיון לרצותו בכל מחיר, זהו כבר אלתרמן בוגר שנמצא בטוריו האחורנים בעיתון הארץ במסגרת "רגעים" רגע לפני שיעבור לעיתון דבר ויתחיל לפרסם שם את הטור השביעי, וכבר כאן רואים אותו בשיא חריפותו בביקורתו כלפי העולם.
תְּשׁוּבַת גֶּנֶרַל קֶנִיג
יוֹמָם וָלַיְלָה –תֹּהוּ וָבֹהוּ. אַרְטִילֶרְיָה שׁוֹאֶגֶת, נִחַר גְּרוֹנָהּ. שׁוֹלֵחַ רוֹמֶל קָצִין גָּבוֹהַּ לִקְרֹא לְקֶנִיג: - הִכָּנַע !
חוֹזֵר הַקָּצִין, מִזְדַּקֵּף וּמַצְדִּיעַ, לֵאמֹר: הִנְנִי מִתְכַּבֵּד לְהוֹדִיעַ! פּוֹנֶה אֵלָיו רוֹמֶל: דַּבֵּר הַאוּפְּטְמַן לֶנְץ. אוֹמֵר הַקָּצִין: יֵשׁ תְּשׁוּבָה, אֶכְּסֶלֶנְץ!
הִכְרַזְתִּי לָהֶם: עֶמְדַּתְכֶם הִיא נוֹאֶשֶׁת, לָכֵן מֵאֵת רוֹמֶל לְקֶנִיג מֻגֶּשֶׁת דְּרִישָׁה אַבִּירִית לִכְנִיעָה שֶׁל כָּבוֹד, כִּי לָמָּה תַשְׁלוּ עַצְמְכֶם בְּתִקְווֹת?
- וּמַה תְּשׁוּבַת קֶנִיג ? - זָכִיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מִשְׂפָתָיו בִּבְהִירוּת אֵין- כָּמוֹהָ. וְזוֹ הַתְּשׁוּבָה דִבְרֵי קֶנִיג הִבִּיעוּ: יִשָּקֵנִי רוֹמֶל מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.
- זֶה הַכֹּל, הַאוּפְּטְמַן לֶנְץ? - זֶה הַכֹּל, אֶכְּסֶלֶּנְץ. - רַב תּוֹדוֹת, הַאוּפְּטְמַן לֶנְץ. - לִבְרִיאוּת אֶכְּסֶלֶּנְץ.
מוסר השכל: עֵת הַפִיהְרֶר הִתְחִיל רַק מוֹשִׁיט אֶת הַיָּד לֹא הָיוּ דְרִישׁוֹתָיו נִמְכָּרוֹת אַף בִּפְּפֶנִיג לוּ הֵשִׁיב לוֹ אֲזַי הָעוֹלָם, פֶּה אֶחָד, אֶת תְּשׁוּבַת גֶּנֶרַל קֶנִיג.
