פרשת השבוע "לך-לך", פותחת בציווי הנצחי לאברהם: "וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃"
ואני כשאני קורא את הפסוק הזה, חושב על כל הקונטציות העוברות בראשי, החל מסיפור העלייה של משפחתי, דרך השיר להיות יהודי שמתחיל בסיפורו של אברהם, העברי הראשון, במילותיו של יורם טהרלב: "להתחיל מארם נהריים לעבור בכבשן האש ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש. לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה."
אבל, כשאני רוצה לדבר על השילוב בין השירה לבין פרשת השבוע, בין המסע שעובר אברהם את המסע המפרך מארם נהריים בדרכו אל הארץ הלא נודעת, מסע שהיעד אליו לא מוגדר תמיד יראה ארוך יותר (מניסיון), כאשר אתה מכיר את נקודת ההתחלה, אבל אין לך מושג איפה תהיה נקודת הסיום, אבל אברהם היוצא לדרך בעקבות הקול ששמע, הציווי שלו הוא נשמע, הוא המחייב אותו, זהו אותו הקול, שאינו נשמע באוזניים אלא הקול הפועם עם קצב הלב, קול המחייב אותך לקום וללכת, לקום ולעשות מעשה אקטיבי, לפעול בעולם למען השינוי, האישי שיוביל גם לשינוי העולמי או במילותיה של חנה סנש: "קוֹל קָרָא והָלַכְתִי, הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל". זה הקול הקורא לחנה סנש לקום ולחפש אחר הדבר שאבד, הקול שקורא לה לזנוח את החיים בקיבוץ, להתגייס אל הצבא הבריטי על מנת לצנוח אל מעבר לקווי האוייב על מנת להשפיע על גורל המלחמה ועל גורלו של העם היהודי. זה הקול הקורא לנתן אלתרמן לדבר בשמם של חסרי הקול, ולדבר בשמם של האנשים שזכו שסיפורם יוזכר בשורה, וכאשר אלתרמן שומע על הילד אברם, ששרד את השואה, שסיפורו מוזכר בשתי שורות קצרות לפני השיר שאלתרמן מקדיש לו ב: "בִּהְיוֹתוֹ יָשֵׁן עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ בְּפּוֹלִין, כְּתֹם הַמִּלְחָמָה, מִפַּחַד לִשְׁכַּב בְּמִטָּתוֹ."
נזכר אלתרמן בציווי האל לאברם, באותו ה"לך-לך העתיק" במצב שבו העדר המדינה הביא לשואת העם היהודי, ולאין ספור "אברמים", אותם הילדים שראו את הוריהם נרצחים במיטתם, את אחיותיהם הנשלחות אל תאי הגזים, עליהם כותב אלתרמן את השיר "על הילד אברם", עליהם ואליהם כותב אלתרמן את המילים הבאות:
"... אָז בַּלַּיִל הָשְׁלַךְ הַס וְיָרֵחַ הוּעַם, וּמוּל בְּרַק פִּגְיוֹנוֹת שׁוֹחֲרִים לַצַּיִד, הָיָה דְבַר אֲדֹנַי אֶל אַבְרָם. אֶל אַבְרָם הַיָּשֵׁן בִּפְרוֹזְדוֹר הַבַּית. לֵאמֹר: אַל תִּירָא, אַל תִּירָא, אַבְרָם, כִּי גָּדוֹל וְעָצוּם אֲשִׂימֶךָ, לֶךְ־לְךָ, דֶּרֶך לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ.
לֶךְ־לְךָ דֶּרֶך לֵיל מַאֲכֶלֶת וָדָם. כְּחַיָּה, כַּתּוֹלָע, כַּצִּפּוֹר. מְבָרְכֶיךָ אֲנִי אֲבָרֵךְ, אַבְרָהָם, וּמְקַלְּלֶיךָ אָאֹר. ... וְלֹא הִיא הַמּוֹלִיכָה הַסְּפִינוֹת אֱלֵי יָם! כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן רַעַם עַתִּיק וְגַבוֹהַּ, כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן צַו לֵדוֹתָיו שֶׁל הָעָם, כִּי מוֹלִיךְ אוֹתָן דְּבַר אֲדֹנַי אֶל אַבְרָם. * - וַיֶּחֱרַד אַבְרָהָם וַיִפֹּל עַל פָּנָיו וַיֵּצֵא מִנִּי בַּיִת וָשַׁעַר. כִּי הַצַּו שֶׁרָעַם עַל אַבְרָם הָאָב רוֹעֵם עַל אַבְרָם הַנַּעַר. ...
כי בשורה התחתונה, "להיות יהודי" גם על פי אלתרמן וגם על פי טהרלב, זה לדעת לשמוע את הקול מגבוה, האומר לך: "לך לך, לך! לך לך, לך! אתה האחר, אתה היחידי לך לך! "לך לך" פירושו להיות יהודי" (מתוך להיות יהודי/יורם טהרלב)