הפרוטוקולים של זקני ציון, דגים מורעלים ומיליונר אמריקאי אחד - על יפנים ויהודים

אבו נפחא - דג הפוגו - ויקיפדיה

דג  הפוגו (אבו נפחא) הוא אחד מהדברים המעניינים שיצאו מהמטבח היפני (לא שטעמתי), מדובר באחד המעדנים המיוחדים שטבחים מומחים מוציאים מתחת לידיהם. מצד שני גופו מלא ברעל נורולוגי קטלני שכל טעות קטנה בהכנתו יכולה להרוג את הסועד.

מתוך כך, כאשר היפנים מפתחים במהלך שנות ה30' את תוכנית העבודה שלהם לטיפול ביהודים על רקע המצב בגרמניה הנאצית, הם קוראים לה "תוכנית דג הפוגו".מתוך כך אולי ניתן להתחיל לנסות ולהבין את הגישה היפנית כלפי העם היהודי ולהגדיר את התפיסה האנטישמית המיוחדת שהתפתחה ביפן במהלך מאה השנים האחרונות, אבל בשביל זה אנחנו צריכים הקדמה קצרה בשביל להבין את הסיפור היהודי יפני לעומק.

כאן אני חייב לציין שזהו אחד הנושאים המעניינים שיצא לי שיצא לי לגעת בהם בזמן האחרון, ואם זאת אני ניגש לעיסוק בזהירות רבה מתוך הבנה שפערי התרבות וחוסר הידע יכולים להביא לתפיסות שגויות ודיסאינפורמציה, מכאן ואילך הקריאה על אחריותכם בלבד.

במבט על מפת העולם אנחנו נראה שיפן מורכבת מקבוצת איים הנמצאת בקצה המערבי של האוקיינוס השקט או בפינה הכי מזרחית של אסיה, כמעט נושקת ליבשת לצידה של קוריאה.במשך מאות שנים הייתה יפן מבודדת מהעולם, ובשנת 1614 החליט שליט יפן טוגאווה איאיאסו לסגור את השערים באופן גורף בפני כל הסוחרים האירופאים שנהגו להגיע ליפן ולייבא ממנה משי לאירופה ולהכניס את יפן לבידוד מדיני ודתי.

הסיבה העיקרית לסגירת השערים בפני האירופאים הייתה הגעתם של מיסיונרים נוצרים שהגיעו על האוניות הפורטוגזיות וההולנדיות בניסיונם לנצר את הקהל היפני. ייתכן שבאותה התקופה גם הגיעו היהודים הראשונים ביפן, ולמרות שמצאתי אזכור לקבוצת יהודים שהגיעו ליפן כבר במהלך המאה ה16' והתיישבו באזור נגאסקי, הרי שלא מצאתי לכך ראיות היסטוריות של ממש.הבידוד הזה עיצב את יפן באופן עמוק ויצר תרבות הומוגנית, מערכת ערכים פנימית חזקה, ומבט זהיר ולעיתים חשדני כלפי העולם שבחוץ.

בשנת 1868, עם תחילת "רסטורציית מייג'י", השתנתה התמונה מן היסוד. והקיסר מוצוהיטו תפס את השלטון והחליט לפתוח שוב את השערים בפני האירופאיים, המהלך הזה הגיע לאחר ששייטת אמריקאית פלשה לתחומה של יפן והכריחה אותה (פחות או יותר) בכוח לפתוח את השערים.

קיסר מייג'י - ויקיפדיה

בתוך זמן קצר יחסית הפכה המדינה מחברה פיאודלית סגורה למעצמה תעשייתית מתפתחת, המייבאת סחורות וידע מבחוץ ומייצאת מוצרים אקזוטיים לשאר העולם.יחד עם המהפכה הכלכלית והחברתית, החלה יפן למשוך אליה זרים — סוחרים, יזמים והרפתקנים. ביניהם היו גם יהודים, בעיקר מארצות המזרח ומהודו.

מלחמת רוסיה - יפן - ויקיפדיה

למרות נוכחותם, היהודים לא עוררו עניין מיוחד. הם לא נתפסו כקבוצה יוצאת דופן, ובוודאי שלא כגורם מאיים. גם הם מצדם נטו להשתלב לרוב בשכונות שנועדו למגורי הזרים, ונתפסו בעיני היפנים כזרם נוצרי כזה או אחר.

המפגש המשמעותי הראשון בין יפן לבין הזהות והייחודיות היהודית התרחשה למעשה רק במהלכה של מלחמת רוסיה יפן שפרצה בשנת 1904.למעשה ניתן לציין את ההבנה של היפנים שהיהודים אינם קשורים לנצרות עלתה במחנה השבויים הרוסים, כאשר החיילים היהודים (המפורסם שבהם היה יוסף טרומפלדור) שנפלו בשבי היפני, התארגנו לקבוצה עצמאית ונפרדת משאר הרוסים והעלו דרישות דתיות משלהם.

יעקב שיף - ויקיפדיה

לצד זה במהלך המלחמה מול רוסיה עלה יהודי נוסף לכותרות ביפן והוא יעקב שיף, בנקאי אמריקאי, כלכלן בחסד שנודע לא רק בזכות תרומותיו לקהילה היהודית אלא גם בתור האיש שהצליח לגייס הון עבור היפנים באמצעות מכירת אגרות חוב בשווי כולל של מעל ל200 מיליון דולר (בחישוב של ימינו שווה ערך לשבעה  מיליארד דולר). מה שאפשר לצבא היפני בסופו של דבר לנצח את הצבא הרוסי.לאות הוכרה זכה שיף לקבל מהקיסר היפני את אות מסדר השמש העולה, התחבר עם צמרת השלטון היפני וזכה להוקרה והשפעה רבה בחצר הקיסרית.

פרק ב': הפרוטוקולים של זקני ציון

בשנת 1903 התפרסם בעיתון הרוסי "זנאמיה", מאמר על גילויים של הפרוטוקולים של זקני ציון, שנכתבו במהלך הקונגרס הציוני הראשון בבאזל וחשפו למעשה את התוכנית של היהודים להשתלטות על העולם, בסיכום קצרצר של כל מאת העמודים של המסמך ניתן לראות את המטרות ואת דרכי הפעולה של היהודים על ידי השחתת המידות הטובות, פגיעה במוסד המשפחה, ביצוע פיגועי טרור בשביל לעורר מלחמות עולמיות ולהרוויח הרבה מאוד כסף על ידי מכירת נשק לשני הצדדים, וכמובן על ידי ההשתלטות היהודית על הכלכלה העולמית.[1]

למרות שמקורו נחשף מאוחר יותר כהונאה של המשטרה החשאית הרוסית, המסמך הופץ ברחבי העולם — וגם הגיע ליפן.

נוריהירו יאסאו - ויקיפדיה

נוריהירו יאסואה ששימש כקצין קישור בין הצבא היפני לצבא (הרוסי) הלבן נחשף במהלך עבודתו לאנטישמיות הרוסית 'הישנה והטובה', ובין השאר תרגם בשנת 1924 את הפרוטוקולים של זקני ציון לשפה היפנית, כאן התרחש דבר מעניין: בעוד שבאירופה שימש המסמך להעמקת שנאה ופחד, ביפן הוא התקבל לעיתים באופן שונה לגמרי.

בעוד הרוסים ניסו להדביק את היפנים בתפיסה האנטישמית שלהם קרה דבר הפוך: היפנים, שלא גדלו על התפיסות האנטישמיות הנוצריות הקלאסיות, וקידשו עולם ערכים שבו שמים במרכז את הכוח והיכולת, התלהבו מהחשיפה לכוחם ולארגונם של היהודים, ולצד היכולת הרב תחומית של היהודים בתחום הכלכלי, שאליה נחשפו תודות לפועלו של יעקב שיף במלחמת רוסיה – יפן, החלו לרכוש כבוד רב לאומה היהודית והחלו לחשוב איך לייצר שיתופי פעולה עם העם היהודי על מנת לקדם את האומה היפנית.

מכאן, אפשר לומר, נולדה תפיסה שאינה מתיישבת בקלות עם המושגים המוכרים לנו. זו לא אנטישמיות קלאסית, המבוססת על שנאה דתית או גזענית, אך גם לא אהדה אמיתית. מדובר בתערובת של חשד, הערכה, סקרנות וחוסר הבנה.

לכן אני חייב לציין, שלמרות הכותרת, המושג "אנטישמיות" לא ממש מתאים כאן, אני לא גם לא חושב שנכון יהיה להגדיר את היפנים כפילושמיים, והמושג שאולי הכי יתאים לסיפור שלנו כאן הוא זה המתאר את שנאת ישראל בעת העתיקה - "יודופוביה" - המתאר את יחס אומות העולם בעת העתיקה לעם היהודי.

פרק ג': – המומחים לענייני יהודים

למרבה האירוניה דווקא נוריהירו יאסואה, שתרגם את הפרוטוקולים של זקני ציון, הפך באופן רשמי למומחה לענייני יהודים וביחד עם קורשיא אינוזוקא, יצאו לחקור את היהדות והיהודים מבחינות שונות, כולל ביקור מיוחד שנערך בשנת 1927 בארץ ישראל, במהלכו נפגשו עם חיים ויצמן ובן גוריון.

מפרסומיו השונים, נראה שדעתו של יאסואה לגבי היהודים הייתה אמביוולנטית, מצד אחד הוא מפרסם שהיהודים רוצים לכבוש את העולם, והם מסכנים את היפנים או בלשונו: "ליפן נשקפת סכנה גדולה מפני היהודים, אלא שהסכנה הזו מקדמת דנא – מימיהם של מרקו פולו וכריסטופר קולומבוס", מצד שני הוא חושב ומציע תוכניות לרתום את היהודים לטובת קידומה ופיתוחה של יפן, על ידי השימוש ביהודים לצורך שיפור תדמיתה של יפן מול ארה"ב וקידום השקעות כלכליות במיזמים היפנים.

למרות שהוכח, גם בקרב היפנים שהפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף, עדיין נוצרה הערצה עיוורת ואפילו תמימה בקרב האליטה היפנית על פועלם ויכולת השפעתם של היהודים ברחבי העולם ובדגש על ארצות הברית.מעבר לכך, תפיסת העולם הזאת, לצד העדר קיומה של אנטישמיות היסטורית קלאסית, מנעה מהיפנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית שהייתה בת בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה.

פרק ד': הברית עם גרמניה — והפער התפיסתי

בשביל להבין את היחס המורכב בין יפן לגרמניה, עלינו לחזור קצת אחורה בזמן:לאחר פתיחת השערים של יפן בפני האירופאים הצליחו הגרמנים להשתחל לצבא הגרמני ועיצבו את הצבא היפני על בסיס המודל הגרמני, ולמרות שבמהלך השנים ידעו יחסי שתי המדינות עליות ומורדות הרי שבשנות ה־30 וה־40 התקרבה יפן יותר ויותר לגרמניה הנאצית. שתי המדינות חתמו על הסכמים צבאיים ופוליטיים, ובראשם ברית האנטי-קומינטרן ובהמשך ההסכם התלת-צדדי שנחתם יחד עם איטליה והבטיח עבודה משותפת במשך עשר שנים של שיתוף צבאי ותרבותי.

לכאורה, היה ניתן לצפות שיפן תאמץ גם את האידיאולוגיה האנטישמית של גרמניה. אך בפועל זה לא קרה.

הסיבה לכך נעוצה בפער עמוק בתפיסת העולם. האנטישמיות הנאצית הייתה מושרשת בתרבות האירופית, בנצרות ובתיאוריות גזע. ביפן, לעומת זאת, לא הייתה מסורת כזו. היהודים לא נתפסו כאויב היסטורי, אלא כתופעה חדשה - מסקרנת ולעיתים מאיימת, אך גם שימושית.

יתרה מכך, תורת הגזע הנאצית עצמה עוררה אי נוחות ביפן, שכן היא דירגה גם את היפנים כנחותים ביחס ל"גזע הארי".

פרק ה': תוכנית דג הפוגו -  יפן והיהודים בשנות ה30' וה40'.

בשנת 1934, כאשר התברר הכיוון של היחס השלטון הנאצי בגרמניה ליהודים, הציעו שר החוץ של יפן מטסואוקה יוסוקה ומנהל חברת הרכבות איוקאווה יושיסוק את תוכנית דג הפוגו (אותו דג רעיל שהוזכר בפסקה הראשונה).

מטרתה של התוכנית הייתה לקלוט חמישים אלף יהודים בשטחים שנכבשו על ידי היפנים בטריטוריה הסינית באזור מנצ'וריה ושנגחאי, תוך הענקת תנאים מועדפים ליהודים, מתוך תקווה למשוך משקיעים יהודים ולפתח את האזור מבחינה כלכלית. למרות שהתוכנית אושרה באופן מלא על ידי הממשלה היפנית ב1938 היא בוטלה שנה לאחר מכן מתוך חשש לתגובתה של גרמניה הנאצית לפעילות לטובת היהודים בשטח היפני.

עם התקדמותה של המלחמה באירופה, החלו הגרמנים ללחוץ יותר ויותר על היפנים להחיל את הפתרון הסופי גם בשטחים שנכבשו על ידם, ולטפל באותו האופן הן בפליטים היהודים והן ביהודים שישבו כבר עשרות שנים בשטחים שנכבשו על ידי היפנים.בכל מקרה, למרות הדרישות הלחץ הגרמני המתגבר, סרבו היפנים להתחיל בהשמדה המונית של היהודים, וברוב הארצות כמעט ולא נגעו בקהילות היהודים. במספר מקומות ספורים רוכזו היהודי בגטאות, דוגמת הגטו בשנגחאי שבו רוכזו בעיקר יהודים שברחו מאירופה אולם כמעט כולם שרדו את השואה בשלום, ובתום המלחמה המשיכו בדרכם לארה"ב או לארץ ישראל.

מעבר לכך, ניתן לראות במהלך התקופה גם את פעולתם למען היהודים של היועצים האנטישמיים לכאורה של יפן נוריהירו יאסואה וקורשיא אינוזוקא, אשר דאגו לסגור עיתונים אנטישמיים, דאגו לביטול הדרישה לסמן את היהודים באות מיוחד (חתימה באות J בדרכון) ועוד.

צ'יאונה סוגיהארה - ויקיפדיה

דוגמא מיוחדות ביחסם של היפנים ליהודים היה צ'יאונה סוגיהארה ששימש כקונסול היפני בליטא. במהלך המלחמה חילק סוגיהארה ויזות ליהודים כמעט ללא הגבלה תוך התעלמות מהוראות הממונים שמעליהם, שדרשו לחלק את האשרות רק לבעלי כרטיסי נסיעה מעבר לגבולותיה של יפן.סוגיהארה התעלם גם מהדרישה הזאת והמשיך לחלק ויזות בלי לבדוק את קיומו של כרטיס המשך מיפן, מה שאפשר לאלפי יהודים להימלט למזרח הרחוק.לפי המסופר, לאחר שסוגיהארה הודח מתפקידו ונדרש לחזור ליפן, הוא המשיך לחתום על אשרות הכניסה גם במהלך הנסיעה ברכבת ובסוף זרק את החותמת האישית שלו ליהודים שנשארו על הרציף כדי שימשיכו להחתים את אשרות בשמו. על פועלו הוענק לסוגיהארה בשנת 1984 אות חסיד העולם.

אחרי המלחמה: זיכרון שונה, מציאות שונה

לאחר המלחמה, עיצבה יפן את זיכרונה ההיסטורי סביב חוויותיה שלה - ובעיקר הפצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. השואה האירופית לא תפסה מקום מרכזי בתודעה הלאומית, ולתפיסת היפנים אין לה קשר למעשיה של שותפתה גרמניה הנאצית.

עם זאת, היחס ליהודים נותר מורכב אך מתון. כיום, האנטישמיות ביפן קיימת בעיקר בשוליים ואינה חלק מהזרם המרכזי.

מאז הקמת מדינת ישראל נבנו יחסים דיפלומטיים בין המדינות, אם כי בהדרגה ובזהירות, בין היתר בשל שיקולים כלכליים וגיאופוליטיים, דוגמת התלות היפנית בנפט הערבי. 

בין מיתוס למציאות

הסיפור של יפן והיהודים אינו סיפור של שנאה פשוטה, אך גם לא של אהדה טהורה. זהו סיפור על מפגש בין תרבויות רחוקות, על תפיסות שנבנו יותר מדמיון וממיתוסים מאשר מניסיון ישיר.

בעיני חלק מהיפנים, היהודים היו כמו דג הפוגו: מסוכנים - אך גם בעלי פוטנציאל עצום.

ובין אם הסכנה הייתה אמיתית או מדומיינת, דבר אחד ברור - היא עיצבה תפיסה ייחודית, שאין לה כמעט מקבילה במקומות אחרים בעולם.

למעוניינים להרחיב בנושא אני ממליץ בחום על הספר של מירון מדזיני: בצל השמש העולה, שיצא במסגרת האוניברסיטה המשודרת. הספר מספר את הסיפור של התקופה והיחס בין היפנים ליהודים.

[1] המקור לפרוטוקולים של זקני ציון נמצא בכמה ספרים או חוברות שפורסמו במהלך המאה ה19', ביניהן ספרו של יעקב בראפמן – יהודי מומר שכתב ספר על הקהילה היהודית ודרכה לנשל ולפגוע בסוחרים הגויים.וספרו של הרמן דגשה בשם "ביאריץ'", שמתאר את מסעותיו בפראג, שם הוא צופה על קבוצה של רבנים שמקיימת אחת למאה שנה בבית העלמין במטרה לדון על קידומם של היהודים ואיך לכבוש את העולם.

ברבות השנים התברר שהפרוטוקולים נוצרו (אני לא חושב שראוי להשתמש כאן במושג "זוייפו") על ידי האוחראנה - המשטרה הרוסית החשאית, כנראה במטרה להסיח את דעת הציבור מבעיות הפנים לכיוון האנטישמי.